עז

העז היא אחד מבעלי החיים הראשונים שבויתו, והיא שייכת לאותה משפחה שאליה שייכים גם הכבשה, הבקר והאנטילופה. כבעל חיים לחברה או לחוות קטנה, היא מוערכת בזכות פיקחותה, סקרנותה ויכולת ההסתגלות שלה. עזים הן מכרסמות שיחים ולא רועות שדה, כלומר הן מעדיפות שיחים, עשבים וטרפים על פני דשא ישר, והן בודקות כמעט כל דבר שנמצא בהישג ידן.

עזים הן בעלי חיים עדריים, ואינן מסתדרות היטב לבד. עז בודדת נוטה להשמיע קולות רמים, ללחוץ ולנסות לברוח, ולכן כמעט תמיד מגדלים אותן בזוגות או בקבוצות קטנות. הן יוצרות קשר עם בני אדם ועם עזים אחרות, מזהות פרצופים וקולות מוכרים, ומגיבות לשגרה קבועה. הטווח בגודל שלהן רחב: זנים ננסיים כמו הניגריאני הגמדי והפיגמי שוקלים רק כ־16 עד 34 קילוגרם, בעוד שזנים גדולים לבשר או לחלב יכולים לעלות על 68 קילוגרם.

גידול עזים הוא מחויבות יומיומית ורציפה לאורך כל השנה. הן זקוקות לגדר בטוחה, למחסה מגשם ורוח, לתזונה המבוססת על מספוא וחציר, לגיזום פרסות סדיר, ולטיפול נגד טפילים. בתמורה, הן מספקות תוצרת, אורך חיים ותכונות מרתקות, ומתאימות לאנשים בעלי קרקע, זמן, ועניין בבעלי חיים משק, ולא כבעל חיים ביתי שאינו דורש מאמץ.

למי מתאימה עז

עז מתאימה לבעלים שיש להם לפחות שטח קרקע צנוע, יכולת לבנות ולתחזק גדר חזקה, וזמן להאכלה ובדיקה יומיומית. היא מתאימה יותר לחוות תחביב, לחוות קטנות ולנכסים כפריים מאשר לחצרות פרבריות. מכיוון שיש לגדל אותן בקבוצות, כל מי ששוקל לגדל עזים צריך לתכנן מראש שתיים לפחות. עז אינה בחירה טובה למי שרוצה חיית מחמד ביתית או בעל חיים שאינו דורש טיפול.

זני העזים נבדלים בעיקר לפי מה שפותחו לייצר ולפי גודלם. זני חלב מיועדים לתפוקת חלב גבוהה, זני בשר לשריר ולצמיחה, וזני סיבים לפרוותם. זנים ננסיים מגודלים לחלב בקנה מידה קטן, לניקוי שיחים, או פשוט כחברה. בין כ־16 הזנים הנפוצים, משקל הגוף נע בין כ־16 קילוגרם בננסיים הקטנים ביותר לבין למעלה מ־90 קילוגרם בתיישי בשר גדולים, וסוג הפרווה נע בין קצרה וחלקה ובין ארוכה וצמרית.

כיצד מקבצים את הזנים

רוב זני העזים משתייכים לארבע קבוצות עבודה. זני החלב כוללים את הנוביאן, האלפיין, הסאנן, הטוגנבורג, הלה־מנשה והאוברהזלי. זני הבשר כוללים את הבּוֹאֶר, הקיקו, הספרדית, המיוטונית (המתעלפת) והסוואנה. זני הסיבים כוללים את האנגורה, הקשמיר והפיגורה. הסוגים הננסיים והידידותיים כוללים את הניגריאני הגמדי והפיגמי. חלק מהזנים חופפים בין הקטגוריות, והבחירה תלויה בדרך כלל באקלים, בשטח הזמין, ובשאלה אם הבעלים רוצה חלב, סיבים, בשר או חברה.

העז הביתית היא צאצאית היעל הבזואר הבר, עז ילידת הרי דרום מערב אסיה. עדויות ארכיאולוגיות ממקמות את הבִיוּת המוקדם באזור הרי זגרוס והסהר הפורה הרחב יותר, בשטחים המוכרים כיום כאיראן, עיראק וטורקיה, לפני כ־10,000 שנה. עובדה זו הופכת את העז לאחד מבעלי החיים הראשונים שהובאו תחת ניהול אדם, לצד הכבשה, ובערך באותה תקופה של תחילת החקלאות.

רועים קדומים העריכו את העזים משום שהן משגשגות על צמחייה קשה שבעלי משק אחרים מתעלמים ממנה, סובלות אקלים יבש, ומספקות חלב, בשר, עורות ומאוחר יותר גם סיבים. תכונות אלה הפכו אותן למתאימות במיוחד לחקלאות נודדת ולקרקעות שוליים. עם התפשטות החקלאות הנֵאולית, נדדו העזים עם בני האדם אל הים התיכון, עמק הנילוס ורחבי המזרח הקרוב.

במהלך האלפי השנים הבאות הגיעו העזים לרוב חלקי העולם המיושבים. הן נעו עם חקלאים נודדים דרך אפריקה אל אירופה, ולאורך נתיבי סחר אל מרכז אסיה ומזרחה. תנאים מקומיים וברירה אנושית יצרו אוכלוסיות מקומיות שהסתגלו למדבריות, הרים ואדמות חקלאיות ממוזגות. אוכלוסיות אזוריות אלה הן אבותיהם של רבים מהזנים המוכרים כיום.

פיתוח זנים מסודר הוא עניין מאוחר יותר. החל מהמאה ה־18 וה־19 ואילך, מגדלים באירופה ומקומות אחרים ברירו באופן שיטתי לפי תפוקת חלב, איכות סיבים, או בשר, ויצרו את זני החלב, הסיבים והבשר הסטנדרטיים המגודלים כיום. זנים ננסיים וידידותיים זכו לפופולריות רחבה יותר בתקופה מאוחרת יותר, עם התעניינות גוברת בגידול בקנה מידה קטן ובתחביב.

לעזים בכל הזנים מבנה גוף ניתן לזיהוי: שלד חסון, רגליים דקות, פרסות מפוצלות, זנב קצר המופנה בדרך כלל כלפי מעלה, וראש צר עם אישונים אופקיים בצורת חריץ. לרבות מהעזים קרניים המתעקלות אחורנית מהגולגולת, ולרבות מהן זקן, אם כי שני המאפיינים משתנים בין הזנים ובין המינים. בזנים מסוימים קיימים תלתלולים, פיסות עור בשרניות קטנות התלויות בצוואר. האוזניים נעות מקצרות וזקופות ועד ארוכות ומשתלשלות, בהתאם לזן.

כיצד המראה משתנה בין הזנים

ההבדלים הגדולים ביותר הם בגודל, באוזניים ובפרווה. זנים ננסיים כמו הפיגמי והניגריאני הגמדי קצרים וקומפקטיים, בעוד שהסאנן והבּוֹאֶר גבוהים וכבדי מבנה. אוזני הנוביאן ארוכות ומשתלשלות, בעוד שאוזני הלה־מנשה קטנטנות ביותר. זני סיבים כמו האנגורה והקשמיר נושאים פרווה ארוכה או צפופה שמגדלים לצורך מוהייר וקשמיר, בעוד שזני חלב ובשר נושאים בדרך כלל פרווה קצרה. הצבע משתנה מאוד ואינו קשור לרוב לזן מסוים אחד.

עזים חיות בעדרים ונשענות על הקבוצה לביטחון. בתוך העדר הן מקימות היררכיית שליטה, שנבחנת לעיתים קרובות בנגיחות ראש, דחיפות ועמידה מאתגרת, בעיקר בקרב תיישים ובזמן האכלה. ברגע שהסדר מתייצב, החיים היומיומיים הופכים רגועים יחסית. מכיוון שהדחף העדרי חזק, עז המגודלת לבד נוטה לפעות בקול רם, להתהלך בעצבנות, ולנסות לברוח, ולכן חברה היא צורך בסיסי ולא מותרות.

עזים סקרניות במיוחד ופותרות בעיות היטב. הן חוקרות בעזרת הפה והשפתיים, בודקות גדרות ומנעולים, ויכולות ללמוד לפתוח שערים פשוטים. פיקחות זו הופכת אותן למרתקות, אך גם מחייבת שהמכלאות יהיו בטוחות באמת. הן מטפסות וקופצות בזריזות, ונמשכות לנקודות גבוהות ולמדפים בולטים.

התקשורת ביניהן היא בעיקר קולית וגופנית. עזים פועות כדי לאתר את העדר, כדי לסמן רעב, וכשהן מופרדות מבני חברתן. אמהות וגדיים מזהים זה את זה על פי הקול. שפת גוף, כולל הרמת שיער הגב, רקיעה ברגליים והנמכת הראש, מסמנת התרעה או אתגר. עזים שמטופלות בעדינות מגיל צעיר הופכות בדרך כלל לידידותיות ובוטחות כלפי בני אדם.

טיפול יומיומי

• להבטיח גישה מתמדת למים נקיים וטריים ולחציר או מספוא איכותי.
• לבדוק כל עז לסימני מחלה, פציעה או צליעה.
• לוודא שהגדר והשערים בטוחים ואינם פגומים.
• להאכיל דגנים או תוספים בכמויות מדודות, ולא ללא הגבלה.
• לוודא שכל העזים בקבוצה אוכלות ומתנהגות כרגיל.

סביבה

• לספק מחסה יבש ומוגן מרוח שמגן מגשם, רוח ושמש חזקה.
• לספק גדר בטוחה, גבוהה וחזקה דיה למניעת טיפוס ודחיפה.
• לאפשר שטח לתנועה, כרסום שיחים וטיפוס; עזים משתמשות במדפים ובבמות.
• לשמור על מצע נקי ויבש כדי לצמצם בעיות פרסות ובעיות נשימה.
• לגדל לפחות שתי עזים יחד לצורך חברה.

טיפוח וטיפול פיזי

יש לגזום את פרסות העזים באופן סדיר, לעיתים קרובות כל 6 עד 10 שבועות, כדי למנוע גדילת יתר וצליעה. זני סיבים זקוקים לגזיזה או סירוק בלוח זמנים עונתי. רוב העזים זקוקות רק להברשה מזדמנת, אך טיפול שוטף שומר עליהן רגועות ומקל על בדיקות בריאות ועל גיזום. יש לטפל בעז בהכוונת הגוף או בעזרת קולר, ולא על ידי משיכה בקרניים.

עזים הן מכרסמות שיחים, כלומר הן מעדיפות באופן טבעי שיחים, עשבים, ענפים דקים ועלים על פני דשא נמוך. תזונה בריאה מבוססת על חציר איכותי וכרסום שיחים או מרעה, המספקים את הסיבים הדרושים לתפקוד הכרס. יש להגביל דגנים או מספוא מרוכז ולהתאימם לצורכי בעל החיים, שכן כמות מוגזמת עלולה לגרום להפרעות עיכול ובעיות נוספות. עזים זקוקות גם לתוסף מינרלים חופשי ייעודי לעזים, שכן צורכיהן שונים מאלה של כבשים ובקר.

פינוקים כמו כמויות קטנות של פירות או ירקות אפשר להעניק בצמצום, ואין להחליף בהם מספוא. תוסף מינרלים חופשי ייעודי לעזים, ובאזורים מסוימים תוספת סלניום או נחושת בהנחיה מקצועית, מסייעים במניעת מחסורים. יש להבטיח זמינות מתמדת של מים נקיים וטריים, שכן צריכת המים יורדת במהירות כשהמים מלוכלכים או קפואים, מה שעלול להוביל לבעיות בריאות.

עזים הן בעלי חיים חסונים באופן כללי, ורוב הבעיות הבריאותיות שלהן נובעות מתזונה, טפילים או טיפול בכפות הרגליים, ולא מזיהום. תוחלת החיים האופיינית היא כ־10 עד 18 שנים, ורבות מהעזים מגיעות לקצה העליון של טווח זה כשמטפלים בהן היטב. תצפית יומיומית היא הכלי הבריאותי השימושי ביותר, משום שעזים יכולות להסתיר מחלה ולהידרדר במהירות ברגע שבעיה מתחילה.

טיפול מונע

• לנהל טפילים פנימיים באמצעות סבב מרעה וטיפול ממוקד.
• לגזום פרסות באופן סדיר ולשמור על קרקע יבשה.
• לפעול לפי תוכנית חיסונים ומינרלים אזורית בהנחיית וטרינר.
• לספק תזונה עקבית המבוססת על מספוא ומים נקיים.
• להסגיר עזים חדשות בבידוד לפני צירופן לעדר.

עזים מבשילות בגיל צעיר. רבות מגיעות לבגרות מינית בין גיל כ־4 ל־12 חודשים, אם כי מגדלים אחראים בדרך כלל ממתינים עד שהעז הנקבה מתפתחת היטב לפני ההרבעה. זנים רבים הם בעלי עונת רבייה עונתית ונכנסים לייחום בחודשים הקרירים יותר, בעוד שחלקם, כולל כמה זנים קטנים יותר, יכולים להתרבות לאורך כל השנה. תיישים נעשים בעלי ריח חזק ואסרטיביים במהלך עונת ההרבעה.

לאחר ההרבעה, ההיריון נמשך כ־145 עד 155 יום, כלומר כחמישה חודשים. עזים נקבות מולידות לרוב תאומים, אם כי לידות בודדות ושלישיות נפוצות אף הן. הגדיים בשלים בלידתם, כלומר הם עומדים על רגליהם ויונקים זמן קצר לאחר הלידה. הם נשענים על חלב האם בתחילה, ולאחר מכן מוצגים בהדרגה לחציר ולמספוא לפני הגמילה. גידול גדיים מחייב אזורי המלטה נקיים ויבשים ופיקוח צמוד סביב הלידה, שכן סיבוכים עלולים להתפתח במהירות.

האם עז מתאימה לך?

עז היא מחויבות יומיומית ארוכת טווח, שיכולה להימשך 10 עד 18 שנה. היא זקוקה לשטח חוץ בטוח, לגדר חזקה ולמחסה, מה שפוסל את רוב הבתים ללא קרקע. גם הזמן חשוב: האכלה, מים, בדיקות בריאות, ומשימות עונתיות כמו גיזום פרסות מתרחשים לאורך כל השנה, כולל במזג אוויר קשה ובחגים. העלויות כוללות הקמה ראשונית, מזון ומצע שוטפים, מינרלים וטיפול וטרינרי. מכיוון שעזים חייבות לחיות בקבוצות, יש לתכנן את הזמן והעלות עבור לפחות שתי עזים מלכתחילה.

היכן להשיג עז

ניתן להשיג עזים ממגדלים אחראים, מבעלי חוות קטנות, ממכירות בעלי משק, וממקלטים או ארגוני הצלה. מקור אחראי שומר על תנאים נקיים, יכול לתאר את גילה, בריאותה והיסטוריה של החיה, ומוכן לענות על שאלות. אימוץ והצלה הם אפשרויות טובות עבור עזים לחברה. יהיה מקור הרכישה אשר יהיה, יש לתכנן להביא הביתה לפחות שתי עזים ולהסגיר בבידוד עזים חדשות לפני שילובן עם חיות קיימות.