פיגורה

הפיגורה היא עז סיבים קטנה שמקורה בארצות הברית. היא נוצרה מהכלאה בין עז הפיגמי לעז האנגורה, שני גזעים שנבחרו בשל תכונות הפוכות: הפיגמי תורם גוף קומפקטי ואופי יציב וידידותי, ואילו האנגורה תורמת מוהיר ארוך ומבריק. התוצאה היא בעל חיים שמתאים לחלקת אדמה קטנה, ועדיין מניב צמר ששווה לגזוז.

מגדלים את הפיגורה בעיקר בזכות הצמר שלה, שטוואים וחובבי מלאכת יד מעריכים בשל הרכות והגיוון שבו. עז בודדת יכולה להניב אחד משלושה סוגי צמר, מהעדין שבהם הדומה לקשמיר ועד לתלתלים העבים הדומים למוהיר, כשרוב בעלי החיים נמצאים איפשהו בין שני הקצוות. בזכות הגודל הקטן והטבע המאוזן שלה, הפיגורה גם מתאימה למי שמחפש עיזים כבני לוויה ולא כעדר מסחרי.

עיזי פיגורה בוגרות נמוכות מהקרקע ושוקלות הרבה פחות מגזעי חלב או בשר, כך שהטיפול בהן, גזיזתן והובלתן קלים יותר מאשר בעיזים גדולות. מדובר בבעלי חיים חברתיים החיים בעדר, ואין להשאיר אותן לבד.

למי זה מתאים

הפיגורה מתאימה לטוואים, למגדלי סיבים כתחביב ולבעלי משקים קטנים עם שטח מוגבל. האופי הרגוע שלה הופך אותה לבחירה סבירה למשפחות עם ילדים, בתנאי שמבוגר אחראי על ההזנה והגידור. מי שרוצה עז יחידה כחיית מחמד צריך לתכנן להחזיק לפחות שתיים, כי עז בודדת נכנסת ללחץ.

הפיגורה היא גזע צעיר יחסית עם מקור אמריקאי מתועד. היא פותחה באורגון בתחילת שנות השמונים בידי קתרין יורגנסן, שביקשה לשלב בין הגודל הקטן של עז הפיגמי לבין הצמר של עז האנגורה. המטרה הייתה עז שאדם יחיד יכול לטפל בה ולגזוז אותה בבית, ועדיין לקבל כמות סיבים שימושית.

לשני גזעי האם היה עבר ארוך משלהם עוד לפני ההכלאה. האנגורה, המגודלת בשביל המוהיר, מקורה באזור אנקרה שבטורקיה של היום, והובאה לארצות הברית במאה התשע עשרה. הפיגמי מוצאה מעיזים קטנות ממערב אפריקה שהובאו לצפון אמריקה, שם הפכה לבעל חיים פופולרי בזכות חוסנה וגודלה הקומפקטי.

בהכלאת שני הגזעים הללו הצליחה יורגנסן להניב צאצאים בעלי צמר רך ועדין יותר מזה של האנגורה בלבד, על גוף בגודל של פיגמי. העניין בגזע התפשט בקרב חובבי סיבים, ובשנת 1987 הוקמה התאחדות מגדלי הפיגורה כדי לרשום בעלי חיים ולקבוע תקן גזע.

התקן מגביל את שיעור מוצא הפיגמי והאנגורה שמותר לעז פיגורה רשומה לשאת, כך שהגזע נשמר בטווח מוגדר במקום לסחוף בחזרה לכיוון אחד ההורים. כיום הפיגורה עדיין נפוצה בעיקר בארצות הברית, ומוחזקת בעיקר בידי טוואים וחוות סיבים קטנות.

הפיגורה היא עז קטנה ומאוזנת בגוף, עם חטם רחב, אוזניים זקופות או נוטות מעט לאחור, ומבנה חסון שירשה מאבותיה הפיגמים. לזכרים ולנקבות כאחד עשויות להיות קרניים, אם כי חלק מהגדיים עוברים הסרת ניצני קרניים בגיל צעיר. המאפיין הבולט ביותר הוא הצמר, שמכסה את רוב הגוף ויכול להיות עבה למדי לפני הגזיזה.

צמר וצבעים

צמר הפיגורה מסווג לשלושה סוגים. סוג A ארוך ומבריק, עם תלתלים או טבעות, והקרוב ביותר למוהיר האנגורה. סוג C קצר, עדין וחם, והקרוב ביותר לקשמיר. סוג B הוא תערובת ביניים שמשלבת תכונות משני הסוגים. הסיב מוערך בשל רכותו וקולט צבע היטב.

הצבעים כוללים לבן, שחור, חום, אפור וגוונים מעורבים ומגוונים. צמר לבן נפוץ כי קל לצבוע אותו, אך גם עיזי פיגורה צבעוניות מוחזקות בשביל הסיב הטבעי שלהן. את רוב בעלי החיים גוזזים פעמיים בשנה, לפני שהצמר מתחיל לנשור באופן טבעי.

לפיגורה מוניטין כאחת מעיזי הסיבים המאוזנות ביותר באופיין. רובן ידידותיות כלפי בני אדם, רגועות בטיפול וסקרניות מבלי להיות פולשניות. רבות נקשרות מאוד לאדם שמאכיל אותן ומטפח אותן, והולכות אחריו ברחבי המכלאה.

עם בני המשפחה, כולל ילדים, הפיגורה בדרך כלל עדינה, אם כי בשל הקרניים כדאי להשגיח על ילדים קטנים. מול זרים הן נוטות להיות זהירות בהתחלה ומתחממות ברגע שהן חשות בנוח. עם עיזים אחרות הן חברתיות ומשגשגות בקבוצה קטנה, שם הן מתמקמות בסדר העדר ללא קונפליקט של ממש.

הן שובבות, בייחוד כגדיים, ואוהבות לטפס על גזעים, גדמי עצים ומשטחים נמוכים ויציבים. רמת הקולניות שלהן בינונית: הן קוראות בזמן האכלה או כשהן מופרדות מהעדר, אך אינן מרעישות ללא הפסקה. עז פיגורה משועממת או בודדת עלולה להיכנס ללחץ ולהפוך לקולנית, כך שחברה וגירויים מתאימים שומרים עליה מרוצה.

מכיוון שהפיגורה היא גזע סיבים, טיפוח הפרווה תופס חלק גדול יותר מהשגרה מאשר אצל רוב העיזים. הצמר עלול להסתבך וללכוד לכלוך, ולכן הוא דורש תשומת לב לאורך כל עונת הגידול, בנוסף לגזיזה פעמיים בשנה.

טיפוח

• מברשים או מנקים את הצמר באופן סדיר כדי להסיר חציר, קוצים וסבך
• גוזזים בערך פעמיים בשנה, לפני נשירת האביב והסתיו הטבעית
• גוזמים את הפרסות כל 6 עד 8 שבועות
• בודקים את העור והצמר לאיתור כינים או קרדית בזמן הטיפוח
• שומרים על הצמר יבש, כי סיב רטוב ומסובך מאבד מערכו ועלול לגרד את העור

פעילות גופנית

• מספקים גישה יומית למכלאה או למרעה מגודר לצורך כרסום ותנועה
• מציבים גזעים, גדמים או משטחים יציבים לטיפוס
• מחזיקים לפחות שתי עיזים כדי שיוכלו לתקשר ולהישאר פעילות
• נמנעים מלהשאיר את העיזים כלואות בכלוב קטן לפרקי זמן ארוכים

סביבת מחיה

הפיגורה זקוקה לגידור בטוח, כי עיזים בוחנות גבולות ומסוגלות להידחק דרך פרצות קטנות. הן צריכות מחסה יבש ונטול פרצים ללילות ולמזג אוויר קשה, עם מצע נקי. הן סובלות קור באופן סביר כאשר הצמר מלא, אך יש להגן עליהן מגשם ורוח ממושכים, בייחוד מיד לאחר הגזיזה כשיש להן מעט בידוד.

הפיגורה היא בעלת חיים מכרסמת שמשגשגת על תזונה מבוססת מספוא. מרעה, עלים, שיחים וחציר עשב איכותי צריכים להוות את רוב מה שהיא אוכלת. עיזים הן אוכלות בררניות ובוחרות את הצמחים המזינים ביותר כשיש להן הזדמנות. יש לספק מים נקיים וטריים בכל עת, ולהציע חופשי תערובת מינרלים רופפת המיועדת לעיזים, כדי לספק נחושת ורכיבים נוספים שהעיזים זקוקות להם.

פינוקים ותוספים

כמויות קטנות של גזר, תפוח או ירקות ופירות אחרים הבטוחים לעיזים אפשר להשתמש בהם כפינוק מדי פעם, אך הם צריכים להישאר חלק שולי בתפריט. האכלת יתר בגרעינים מובילה להשמנה ולבעיות עיכול. תערובת מינרלים רופפת ייעודית לעיזים, ובאזורים מסוימים גם תוסף סלניום, יכולות להיות מומלצות בידי וטרינר מקומי בהתאם לתנאי הקרקע.

הפיגורה היא גזע חסון באופן כללי, עם תוחלת חיים אופיינית של 12 עד 15 שנה בטיפול נאות. רוב בעיות הבריאות זהות לאלה שפוגעות בעיזים בכלל, וברובן ניתן לשלוט בעזרת טיפול שוטף, פיקוח על טפילים ותזונה נכונה. הגודל הקטן שלה מקל על הטיפול ועל הבדיקה יותר מאשר בגזעים גדולים.

טיפול מונע

• קובעים בדיקות וטרינריות שגרתיות ופועלים לפי תוכנית חיסונים מקומית
• עוקבים אחר טפילים ומטפלים לפי צורך ולא לפי לוח זמנים קבוע
• גוזמים פרסות כל 6 עד 8 שבועות
• מספקים מינרלים ייעודיים לעיזים כדי למנוע חוסרים
• מבודדים בעלי חיים חדשים לפני שמכניסים אותם לעדר

פיגורות מגיעות לבגרות מינית מוקדם, ונקבות עשויות להתעבר עוד בתוך השנה הראשונה לחייהן, אם כי מגדלים רבים ממתינים עד שהעז מפותחת היטב לפני ההזדווגות הראשונה. הזדווגות מתוזמנת לעיתים קרובות כך שהגדיים ייוולדו בעונה נוחה יותר מבחינת מזג האוויר. ההיריון נמשך כחמישה חודשים, ולאחריו העז ממליטה בדרך כלל גדי אחד או שניים, כשתאומים נפוצים למדי.

גדיים שזה עתה נולדו קטנים ופעילים, ועליהם לינוק זמן קצר לאחר הלידה כדי לקבל קולוסטרום. עזים הן בדרך כלל אמהות קשובות. הגדיים מתחילים לנשנש מספוא כעבור מספר שבועות ונגמלים בדרך כלל בגיל חודשיים עד שלושה. רבייה רשומה פועלת לפי תקן הגזע, שמגביל את שיעור מוצא הפיגמי והאנגורה כך שהצאצאים יישארו מוכרים כפיגורות.

מכיוון שלשני המינים עשויות להיות קרניים ולתישים שלמים יש ריח חזק, מגדלים מתכננים את מבנה המחסה והטיפול בהתאם. מגדלים רבים מסרסים זכרים שאינם מיועדים לרבייה, כי תישים מסורסים מגדלים צמר מצוין והופכים לבעלי חיים רגועים לצורך סיבים או כחיות מחמד.